אני מזמינה אותם לבוא אלי, להתארח אצלנו והם מסרבים: "אנחנו מתנצלים, אבל הקירות של הבית זה הדבר היחיד שנותן לנו ביטחון בימים אלו... אנחנו לא סומכים עכשיו על אף אחד חוץ מעל עצמנו. אם יקרה משהו, מעדיפים להיות קרובים אחד לשני ולא להתרחק".
**************
התגובה של אנשים שחווים טראומה ועדיין חיים באירועים טראומטיים מתמשכים מאופיינת בתחושה עמוקה של חוסר ביטחון ובצורך מוגבר בשליטה וקושי לתת אמון באחרים.
במצב זה, האמון באחרים הופך להיות חמקמק, והדחף להישאר קרוב למוכר מתגבר.
ניצולי טראומה עשויים להיצמד לסביבתם הפיזית כהיבט היציב היחיד בעולם כאוטי. המוכר הופך לעוגן ומציע מראית עין של שליטה בחיים שמרגישים חסרי שליטה. קירות הבית הופכים למקלט המספק תחושת ביטחון שברירית.
כמו כן, החוויה של טראומה מתמשכת יכולה להביא חוסר אמון באנשים, בשלטונות ובעולם כולו. כל יום חדש עשוי להביא איומים חדשים, מה שהופך את זה למאתגר להושיט יד.
אני מכבדת את הבחירות של כל אחד. מבינה שהצורך להישאר קרוב לסביבה הפיזית הוא מנגנון התמודדות. מקבלת את ההחלטה להישאר במקום בו הם מרגישים בטוחים ומציעה בעדינות להגיע אליהם ולתת להם את התמיכה במרחב שלהם.
ברור לי שריפוי מטראומה מתמשכת הוא מסע, והוא מתפתח בקצב שלו ויקח זמן עד שנתאושש מהתקופה הקשה הזאת, אבל כמו תמיד, גם לתקופה הקשה ביותר יש סוף ואנחנו נעבור אותה.
ביחד.
ענת דניאלי
עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, מדריכה
050-3372301
留言